אם נעצום לרגע את עינינו וננסה להזכר בחוויה שלנו כמבוגרים מגיל הגן, נגלה שהחוויות המשמעותיות והמעצבות של רובנו קשורות למיומנויות חברתיות, של משחק עם חברים מסוימים, או אפילו מריבות או ניסיון להכנס לתוך קבוצה חברתית מסוימת.
השנה כבר החלה, והילדים שלנו החלו להסתגל לגן החדש, למשחקים החדשים, לגננת החדשה ולחברים. אך לא לכולם זה כל כך קל. ברצוני להדגים באמצעות סיפורים אמיתיים כיצד הקושי השפתי בגילאים השונים משפיע על המיומנויות החברתיות ועלול להוביל לקושי חברתי.
ג. בן 3 מרבה לחטוף משחקים מחבריו, יוצרתקשורת עם חברים באמצעות נשיכות ודחיפות, ומתקשה לפנות לגננת לעזרה בעת קושי חברתי בגן. נ. בת 4 , מעדיפה לשחק לבדה, מתקשה להכנס לגן ונצמדת לרגלי ההורים, מתקשה לשחק בפינות המשפחה והרופא. ש. בן 5. עדיין אין לו חברים קבועים. הוא מתקשה לשחק במשחק דימיוני הכולל תורות, משתלט מאוד על המשחק, אך כשלא מקבלים את רצונותיו הוא נעלב והולך הצידה ואינו משתתף יותר במשחק.
איך ניתן לעזור להם?
ראשית יש להבין מניין נובע הקושי.
במהלך שנות הגן ילדים לומדים כישורים שונים, שרובם נלמדים ומתווכים על ידי הגננות. מיומנויות חברתיות הינן מיומנויות מורכבות יותר, מכיוון שהן נשענות ברובן על מיומנויות שפתיות, וברוב הגנים לא מלמדים אותן. בין גיל 3 ל 6 שנים ילדים מפתחים ומשכללים הן את יכולותיהם השפתיות והן את מיומנויותיהם החברתיות במקביל.
קשיים שפתיים שונים יכולים לגרום לקושי חברתי. למשל: קשיים בהבעת השפה, הכוללים קשיי שיום ושליפה, אוצר מילים נמוך, קשיים בהתארגנות תחבירית (כיצד לחבר משפט), שיבושי היגוי רבים או דיספרקסיה של הדיבור יכולים להשפיע על ההסתגלות והביטחון העצמי והחברתי של ילדכם בגן.
קשיי שליפה יכולים להתבטא בכך שהילד מתקשה ללמוד את שמות הילדים והגננות עד שלב די מאוחר במהלך השנה, ומתקשה לפנות אל הילדים בשמם, כמו במקרה של ג. בן ה 3. במקרה זה ג. מתוסכל מקשייו אלו וגם מחוסר יכולתו לבקש מילדים דברים שהוא רוצה, כי חסרות לו מילים ולעיתים מילים שהוא מכיר נתקעות לו והוא מתקשה לבנות איתן משפט.
שיבושי היגוי רבים ודיספרקסיה של הדיבור בדרך כלל אינם מורגשים או זוכים להתיחסות מיוחדת בקרב בני הגיל עד גיל 4 בערך. החברים בדרך כלל ממעטים להעיר ואף לשים את ליבם לכך. אתם כהורים תוכלו לשים לב שילדכם עם שיבושי ההיגוי הרבים יעדיף לעיתים ליזום פחות תקשורת מילולית מול גננות או פשוט לשחק לבד. עם זאת, לקראת סוף גן טרום חובה ותחילת גן חובה מתחילה מודעות מסוימת של הילד וחבריו לשיבושי ההיגוי, דבר שיכול להביא עד להימנעות מדיבור בסיטואציות מסוימות.
בין גיל 4 ל 6 שנים ילדים מפתחים את המשחק הדימיוני שלהם למשחק דימיוני משותף עם ילדים אחרים, וניתן לראות יותר משחק קבוצתי כמו "משפחה", רופא וחולה ועוד. בגיל זה ילדים מתחילים לפתח יכולות משא ומתן מילולי ראשונות. משא ומתן זה מתרחש לרוב על דברים פשוטים, כמו מי בוחר את המשחק, איזה תפקיד כל אחד ישחק וכו'. הילדים משתמשים בתבניות שפתיות קבועות יחסית על מנת להשיג משא ומתן כזה. (למשל: אני הייתי ראשון, אם תיתן לי את המשחק עכשיו, אני אתן לך משחק אחר כך ועוד). על מנת להצליח לנהל משא ומתן מילולי שכזה יש להבין את החוקים והתבניות שלו , הן מבחינה שפתית (כמו למשל משפטי אם …. אז…) והן מבחינה חברתית (כמו למשל: לפעמים אני קובע ולפעמים ילד אחר, לפעמים אני מפסיד ולפעמים אני מנצח, לפעמים אני מצטרף ולפעמים אני יוזם). ישנם ילדים, כמו נ. שהצגתי בהתחלה, שמתקשים ליזום או להצטרף למשחק, אם זה מכיוון שהם אינם מבינים את החוקים עד הסוף או כי קשה להם לפעול על פי החוקים הללו.
אז מה עושים בקליניקה עם הקשיים השפתיים והקשיים במיומנויות החברתיות?
לאחר אבחון מעמיק בונים תוכנית טיפול המתאימה לאופיו של הילד ולקשייו. ג., למשל, למד המון מילים חדשות, ובהמשך למד איך לזכור מילים ושמות שהוא מכיר ושוכח. כיום הוא מצליח לזכור את שמות חבריו ולפנות אליהם בשמם. הוא מצליח גם להציע להם לשחק במשחקים מהגן ולספר להם חוויות מהבית.
נ. למדה תבניות רבות של משחק דימיוני, עד שהצליחה להבין ולהכליל אותן למשחק דימיוני חופשי ומורכב. נ. למדה גם מיומנויות של משא ומתן שפתי בדרכים שונות והצליחה להכליל אותן מהטיפול השפתי לבית ולגן.
ש., ילד עם אופי חזק ומנהיגותי, למד איך מצטרפים למשחק, מקשיבים לרעיונות אחרים משלו ומנהלים עליהם משא ומתן מילולי (כמו למשל: אני רוצה לשחק קודם במשחק הזה ואחר כך במשחק ההוא). הלמידה של כל אחד מהילדים בדוגמאות, ושל כל שאר המטופלים בקליניקה מתרחשת דרך משחק, על ידי מציאת התחום שמעניין את הילד וגורם לו לרצות להתמיד ולהעמיק בו.
מניסיוני בקליניקה ראיתי שרוב הילדים לומדים את יכולותיהם החברתיות ללא צורך בלימוד ישיר ובתיווך, אך חלק מהילדים מתקשים לעשות זאת. אני מאמינה שהקושי הזה איננו נובע מיכולות נמוכות יותר, אלא רק מאופן הלמידה שלהם. ילדים אלו זקוקים ללמוד כישורים ומיומנויות חברתיות אלו באופן יותר מדורג ומכוון על מנת לרכוש אותם, אך לאחר מכן רובם לא יתקשו להמשיך ולהרחיב אותם בעצמם.
אני מאמינה שעל ידי הבנה מלאה של הקשר בין יכולות שפה של ילדים לבין מיומנויות חברתיות, ניתן לגרום כל ילד לתחושה של מסוגלות חברתית, כלומר האפשרות לבחור את חבריו ואת הקבוצה אליה הוא משתייך בתוך הגן ומחוצה לו. אני מאמינה שניתן לעשות את כל אלה באמצעות טיפול שפה בעזרת קלינאית תקשורת.